טורקיש אירלייס נכון לשנת 2014 עלתה ממקום תשיעי ב-2013 למקום חמישי (!) בטבלת דירוג עשרת חברות התעופה הטובות ביותר בעולם של אתר הדירוג המוביל בעולם SKYTRAX, טורקיש אירליינס עשתה ללא ספק חיל בשנים האחרונות ומיצבה את עצמה כחברת התעופה מספר אחת באירופה ובצורה זו עקפה את לופטהנזה הגרמנית ואת בריטיש האנגלית שעד אותם שנים שלטו בשוק והגיעו (ועדיין מגיעות) כמעט לכל מקום נידח בעולם וביבשת אפריקה.

כיום טורקיש מובילה את הטבלה והיא ללא ספק אחת מחברות התעופה המבטיחות ביותר בשוק האירופאי ובכלל, עם יד מכוונת מצד הממשלה והשקעה של מילארדים בתשתיות ופיתוח של שדות תעופה ורשימת יעדים מרשימה שעומדת על יותר מ-200 יעדים סופיים (!), רק לשם השוואה, אלעל עומדת על עשרות בודדות בלבד בטיסות ישירות (ללא קוד-שייר).

חווית הטיסה שלי עם הטורקים הייתה פעמיים – פעם ראשונה לסופ"ש באמסטרדם במסלול TLV – SAW AMS (תל אביב- סבינה גוצ'ה (טורקיה) ואמסטרדם, במחיר של פחות מ-400$ לכרטיס הלוך-חזור, בעוד שאלעל וKLM רצו יותר מ-500$ וכל זה בחודש מרץ 2014 שהטמפרטורות בחוץ עומדות על מספר חד ספרתי וגשם יורד לפרקים.
ובפעם השנייה – כאלטרנטיבה זולה מאוד ויחסית נוחה להגעה לקייפטאון – דרום אפריקה, גם כאן הסיפור היה דומה בעוד שאלעל רצו יותר מ-1200$ להגעה רק עד בירת הפשע של העולם – יוהנסבורג ומשם היה עליי לעלות על טיסה נוספת בתשלום נוסף לעיר החופש הטובה בעולם – קייפטאון.

בטיסת הקו הקצרה לעיר הקודש והחופש – אמסטרדם הטיסה הייתה יחסית קצרה ונוחה כשעתיים טיסה לאיסטנבול ומשם עוד טיסה של כשלוש שעות עד לאמסטרדם, המטוסים היו חדשים, נוחים, האוכל אינו היה רלוונטי שכן הגענו שבעים ומעט בגילופין לאחר מספר בקבוקי בירה מטרקלין דן, מה גם שנחתנו בסביבות השעה 14:00 ולכן הלכנו ישירות למלון ומשם לאכול בבית הקפה המקומי…
מה שכן העיב על החוויה היה נמל התעופה SAW באיסטנבול, נמל תעופה זה בד"כ משמש לטיסות קצרות וכן נמל הבית של חברת התעופה הטורקית "פגסוס". שדה תעופה זה נראה כאילו נשאר בשנות ה-70 עם מסדרונות צרים ואפלים, מגוון דל מאוד של חנויות, מסעדות ובתי קפה ותנאי תאורה דלים במיוחד.

תאורה ? מישהו ?

מה גם מכיוון שטורקיה משמשת כ-HUB מכל מיני מדינות נכשלות ופחות סימפטיות כמו (סיירה לאון, גבון, טורקמינסטן וכו..) ברגע שנחתנו באמסטרם בפעם הראשונה, היינו צריכים לעבור בידוק ביטחוני נוסף ממש ע"יי המכס ביחד עם כל אותם תיירים-פליטים וסבתות שנראו כאילו ברחו מאזור הקרבות בקוסובו, הנוסעות היו מצויידות במזוודות מתפרקות מלבניות חומות שקשורות בשרוך נעליים על מנת שזו לא תתפרק תוך כדי נסיעה, ואילו והן עצמן קושרות מטפחת בצבע מזעזע לראשן וסוג של שמלה שעבר בירושה מהסבתא של הסבתא, וככה מצאנו את עצמנו עומדים בתור בעוד שאותם פקידי מכס פתחו ובדקו את התיקים של אותן סבתות-פליטות אנחנו פשוט שמנו את התיקים במכונת השיקוף ועברנו חלק – שכן בכל מקרה אני לא חושב שייש מישהו אידיוט מספיק שייצא סחורה מישראל לאמסטרדם… (מאותה סיבה שאף אחד לא יביא לישראל חומוס). וככה לאחר עיכוב של מספר דקות עברנו את דלתות המכס והגענו לאולם הנכנסים בסכיפול אמסטרדם שמנו את פעמנו לעבר הרכבת בעודנו פוסחים על דוכן ים-המלח עם אותם מוכרים ישראלים סליזים, רודפי בצע שלא ייבחלו באמצעים ויימכרו קרם ב90 יורו להלגה הסבתא ההולנדית החביבה בת ה-97 המקומטת בהבטחות שווא לפנים חלקות כמו בר רפאלי מהמגזין המקומי.
וכך מצאנו את עצמנו על הרכבת מאושרים עד מאוד, עם כרטיס טיסה זול, מלון במרחק של 3 דקות הליכה ו-4 ימים נהדרים לניקוי ראש, אוכל סביר מינוס (בכל זאת מדובר בהולנד), פעמוני כנסיות ומוזיאון וואן גוך למוריה בת זוגתי הסטודנטית שנה 4 בשנקר לאומנות מודרנית.

בטיסה לקייפטאון החוויה הייתה שונה לגמריי, התחלנו באיחור קליל בהמראה מתל אביב לאיסטנבול ואפילו זכינו במושב ביציאת החירום לשעתיים מלאות של פינוק רגליים. הפעם במקום לנחות בשדה התעופה פח האשפה (SAW) נחתנו בשדה התעופה הלאומי של טורקיה – אטטורק (IST), אחרי הליך זריז של בידוק ביטחוני בכניסה לטורקיה נחשף בפנינו שדה תעופה חדש, נקי, מואר ומלא בכל טוב, אך כתוצאה מהאיחור בהמראה המשכנו ישירות לגייט והתחלנו עלייה למטוס (!) היינו מאושרים,המושבים היו סטנדרטים לחלוטין אך מאחורי בת זוגתי התיישב בחור עב-קרס ולכן היא נמנעה מלשנות את זווית הכסא מתוך התחשבות באותו בחור גדול.
הטיסה במסלול TLV-JNB הייתה חלקה לאחר שנטלתי כדור שינה שלוויתי מחבר קרוב שסובל חדשות לבקרים מטיסות למזרח מטעם מקום עבודתו, על ארוחת הבוקר החלטתי לוותר שכן נראה שלטורקים יש חיבה עזה לעגבניה (שהיא ללא ספק בריאת השטן וזהו הירק המתועב ביותר שהומצא אי פעם עם מרקם וטעם דוחים שעולים כל פרק של Fear Factor מאז ועד עולם) ולכן אני החלטתי להמנע ממגע עם האורגניזם הדוחה הזה, מעשה שהוכיח את עצמו לטובה בדיעבד בעוד שאני נפלתי לשינה מתוקה כתוצאה מהכדור העילאי בעוד שחברתי הכירה את תאי השירותים במטוס לפרטי פרטים במשך שעתיים שלמות (!).

עוד לפניי הגשת האוכל, הדיילות עברו וחילקו ערכות שי נחמדות שקללו בתוכן קלמר מתכתי עם לוגו טורקיש ותמונה

סה"כ נחמד ולא היה נוסע אחד שלא לקח…

של יעד אקזוטי אליו הם טסים ובתוך אותו הקלמר היה ניתן למצוא כיסוי עיניים, משחה ומברשת שיניים, אטמי אוזניים וזוג גרביים נוחים דקים ומונעי החלקה שבהחלט היו שימושיי והחליפו את זוג הגרביים שהיו על רגליי, בהמשך עברה ההדיילת וחילקה זוג נעלי בית לכל נוסע – בהחלט שי נחמד במיוחד שמדובר רק במחלקת תיירים. בטיסה חזור השי חזר על עצמו רק בדמות קלמר גמיש במקום הקשיח.

בזמן חלוקה המנות העיקריות בטיסה חזרה, לפני שנפלתי לשינה המתנתי בסבלנות לתורי וכאשר הדיילת שאלה: "צ'יקן או ביף" ואני עניתי "צ'יקן פליז" אז היא ענתה -שנגמר להם. וזה לא שישבנו בשורה האחרונה ליד השירותים, אלא בשורה השמינית בקדמת המטוס,
ופה אני קצת איבדתי את קור רוחי ופשוט דרשתי להבין מספר דברים:
1. למה היא טרחה לשאול: "צ'יקן או ביף"?
2.מדוע הם מציינים בתפריט: "צ'יקן או ביף"?
3.איך נגמר להם הצ'יקן בשורה 8 מתוך 40+ שורות במטוס?

גבינה ועגבנייה, מישהו ?

אז כאשר הבנתי שהדיילת לא בדיוק יכולה לתת לי תשובות ובכל זאת אני על מטוס טורקי ואני לא רוצה למצוא את עצמי ב-Midnight Express כאשר ננחת בטורקיה
(סרט אמריקאי שעוסק בתפיסתו של מבריח סמים אמריקאי ותנאי הכלא המדהימים בטורקיה) פשוט אמרתי לדיילת: שכחי מזה, תודה רבה, והמשכתי בעיסוקיי הלא רבים ובניסיון לשבת בצורה כזו שיהיה לי נוח בתוך החלל המועט שקניתי במיטב כספי בגובה 80 אלף רגל.
כנראה שתרנגולת יותר יקרה מפרה שכן אין כל הסבר הגיוני מדוע נגמרו המנות כל כך מהר.

המשך הטיסה היה חלק, עם שתייה קלה וצפייה במגוון סרטים עם מערכת בידור מעולה (כמעט כמו זו של קטאר אירלנייס). העצירה ביוהנסבורג נמשכה כשעה הנוסעים ירדו וצוות הניקוי עלה וניקה מעט אחרי אותם נוסעים.
ולאחר כשעתיים הגענו למחוז חפצנו – קייפטאון (!).

בעודנו מחכים למזוודות שמנו לב שכמות הנוסעים באולם הנכנסים הולכת ומתמעטת… בעוד שהכבודה שלי הגיע, המזוודה של בת זוגתי לא הגיעה (!) ואז… שומו שמיים, באותו רגע העדפתי להיות בחקירת מע"מ או אפילו ליפול בשבי של דעא"ש, בעודי מנסה להרגיעה, התגלה לנו גודל הזוועה – הטורקים פשוט לא העלו את המזוודה באיסטנבול והמזוודה תגיע רק בעוד 24 שעות עם שליח למלון, בתמורה קיבלנו תיק כלי עם לוגו של
טורקיש וכל מיני פריטים קטנים.
לאחר כשעתיים של נסיונות הרגעה הגענו למלון ומשם ישירות ל-Mr. Price למעט קניות.
המזוודה אכן הגיעה ביום למחרת ישירות למלון, בניגוד למקרה דומה שקרה לקרובת משפחתי עם חברת אלעל, רק שבמקרה זה, לקח לאלעל מסיבה לא ברורה כ-6 ימים ומענה אנושי דל וחוסר מקוצעי.

לסיכום:
אין ספק שטורקיש היא אחת מחברות התעופה הטובות בעולם, עם מגוון רחב של יעדים ומקום ראשון בישראל כחברת התעופה הכי מבוקשת בישראל עם מספר הטיסות הגבוה ביותר מנתב"ג, אך עדיין בכל הקשור לטיסות המשך לתוך אירופה, טרנזיט בשדה התעופה SAW איכות ומבחר מזון דל במיוחד יש להם לאן לשאוף…
בכל הנוגע לטרנזיט דרך IST, ההבדל הוא שמיים וארץ ומדובר בשדה תעופה מהשורה הראשונה.
טורקיש איירלניס ללא ספק מצדיקה את מיקומה בטבלה ונראה כי בשורה התחתונה הם עושים את זה נכון והולכים להשאר בטבלה, לפחות בעתיד הקרוב…

שווה כל דקת טיסה