האסוציאציה הראשונה שעולה לי לכותרת הזו, זה השיר של  יוזלס איי די (Useless ID) –
The Worst Holiday I've Ever Had, אך הקשר בין הליריקה שמדברת על בחורה ורגשות כיאה ללהקת פאנק רוק הטובה ביותר בארץ  – אינו קשור כקליפת השום לחופשה הרעה ביותר שהייתה לי מאז ומעולם… אפילו יותר גרוע מהחופשה בכריתים במחיר של הכל כולל כלום עם אוטובוס מלא ערסים, טיסת צ'ארטר מלון ברמת כוכב וחצי ואי מלא ישראלים צעירים במסיבות קצף וטרקטורונים בחודשי הקיץ של ספטמבר 2010.

ההחלטה לצאת לחופשה הגיעה בעקבות סיום תפקידי כבודק ביטחוני בנמל תעופה בן גוריון או בז'רגון המקומי – סלקטור. תפקיד שביצעתי במשך 4.8 שנים וכלל בין היתר חיפושים גופניים על גברים מזיעים, נקיים, שמנים, רזים, סטרייטים, וגיי מוצהר אחד לפחות. ישראלים סוג ב' בעיקר כפי שהם מכנים את עצמם, וזרים כאלו ואחרים שמזלם לא שפר עליהם מצד אחד, ומצד שני הם נתקלו בי. לא עניין אותי מדוע הם נפלו לידיי אלא רק לסיים את העבודה כמה שיותר מהר במינימום דרמות ומקסימום מקצועיות… והכל בשעות שרוב העולם ישן שנת ישרים והשמש מסמלת הירח והזמן לישון.

בין סיום תפקידי בנתב"ג לבין העבודה החדשה שלשמה התמיינתי נוצר חלון הזדמנויות של כחודשיים שאותם תכננתי לבלות בעיר היפה ביותר בעולם לפי מגזיני תיירות רבים, קייפטאון. עיר ששוכנת כשעתיים טיסה מיוהנסבורג ו-7 שעות טיסה ישירות מנתב"ג – במידה ובוחרים לטוס עם אלעל ללא מערכת בידור במשך 7 שעות במטוס בן 30 שנים עם אוכל סביר ותג מחיר (בד"כ) יקר בהרבה משאר החברות אשר מציעות דיל דומה דוגמת "טורקיש" המציעה ישיבה במושב בצינור מעופף במשך 7-9 שעות, אך עם מערכת בידור אישית, אוכל הגון ויחס חביב מצד צוות האוויר.

לאחר בדיקה בין האופציות שעמדו לרשותי בחרתי לטוס בסוויס אייר למרות אי הנוחות של עצירה נוספת, סה"כ שתי

עצירות, הראשונה בשוויץ והשנייה ביוהנסבורג. קונקשיין לטיסת פנים עם (SAA (South Africa Airways לקייפטאון – המחירים היו שערורייתם כ- 1300 דולר הלוך חזור, סכום שחשבתי שאבי יוכל לממן עבורי, אך לאחר דין ודברים הוא טען שאין ברשותו את הסכום כרגע. החלטתי פשוט לספוג את הסכום ב-12 תשלומים, ולטוס מתוך מחשבה שלא תהיה לי את האופציה לטוס שוב לתקופה של חודשיים לדרום אפריקה במינימום עלויות ומקסימום משפחה. בנוסף, על הדרך לבדוק אופציה של התנדבות איפשהו על מנת להעביר את הזמן בעשייה כלשהי.
שמח וטוב לבב התקשרתי לספר לאבי שאני אנחת ביום חמישי הקרוב. השיחה התבצעה בצהרי יום שני בזמן המעבר מתחת לגשר המחבר את עזריאלי לתחנת רכבת השלום. השיחה נפתחה בשאלה: " האם יש לך מספיק אוכל לעוד בן אדם שיגיע ביום חמישי בערב?", הוא כמובן ענה שתמיד הוא מכין יותר ממנה אחת ולא תהיה שום בעיה, ואז עדכנתי אותו שרכשתי את הכרטיס טיסה.
מאוחר יותר, JC שותפו לחיים ציין בפניי כי כשחזר הבייתה לאחר אותו יום העבודה קלייב (אבי) היה מאושר מהבשורה שאני אגיע תוך 3 ימים בלבד.

ארזתי תיק – עליתי לטיסת בוקר לשוויץ חופשי ומאושר…

לאחר טיסה קצרה של 4 שעות לארץ השעונים, הגבינות והאולרים הגעתי לטרמינל, עברתי ביקורת דרכונים על מנת להנות מדוכני האוכל האיכותיים יותר. קניתי לי ארוחת בוקר של אלופים – חביתה, בייקון ובירה. לאחר האוכל בהייתי בעוברים ושבים, והמשכתי לעבר שער העלייה למטוס. המטוס שהיה אמור להביא אותנו ליוהנסבורג איחר בכשעה וחצי מה שגרם לאיחור רציני בשעת ההגעה.
הטיסה עברה בצורה חלקה ללא אירועים מיוחדים – ללא ישיבה ביציאת חירום, לא נוחה אבל לא נורא.

החופשה האמיתית התחילה בנקודה הזו בדיוק,
כאשר נחתתי ביוהנסבורג נאמר לי כי עליי לרוץ לדלפק הטיסות פנים ארציות שממוקם במרחק של כ-10 דקות ריצה מקצה אחד לשני. כשהגעתי לשם נאמר לי כי הרישום שלי לטיסה לא התבצע כיאות מה שגרר ריצה שנייה לצד השני של הטרמינל לעמדת סוויס, ומשם חזרה לאולם טיסות הפנים…

טיסה ראשונה עם SAA, הוחמצה מה שגרר המתנה של כשעה וחוסר וודאות עם יהיה NO SHOW על הטיסה של BA (בריטיש) מיוהנסבורג לקייפטאון. לאחר המתנה, הצלחתי לעלות על הטיסה ונחתתי בשעות הערב בקייפאטון.

הגעתי לקייפטאון רק כדי לגלות שהמזוודה שלי לא הועמסה ביוהנסבורג, כנראה שעם כל החלפת הטיסות לא היה להם מושג מה לעשות עם המזוודה שלי. לאחר כמעט איבוד עשתונות מול הפקיד המסכן בדלפק איתור הכבודה ושיחה קצרה עם אבא שלי בטלפון שהמתין לבואי באולם מקבלי הפנים, נרשמה התלונה עבור המזוודה, קיבלתי אישור שהנושא בטיפול ויצאתי מהטרמינל לקראת השעה 19:00

בערב כאשר השמש שקעה מזמן ואת הר שולחן כבר היה תחת אפלת הלילה…
לאחר כשעה המזוודה הגיעה עם מונית לביתו של אבי, ובזמן שאכלנו ארוחת ערב הכלבה טוטו העניקה לי קבלת פנים חמה
חומה ומצחינה על השטיח מקיר לקיר בחדרי.
הערב המשיך בגילוי מאוחר מידי שהאסלה לא עמדה ביציאה שלי ונאלצתי להילחם על מנת להוריד את המים…
תסכול עז אחז בי רק כדי לגלות שאת כל החולצות טי שרט שלי, רובן בעלות ערך סנטימנטלי גבוה, אינן במזוודה ואני כמו לבן מערבי טיפוסי חשבתי כי אולי אחד מעובדי השדה בדרום אפריקה הינו מטאליסט מושבע שחובב חולצות מטאל במידה XL, לאחר התכתבות קצרה עם מוריה (בת זוגתי) נאמר לי שערימת החולצות נשארה על המיטה בבית, לפחות אבן נגולה מליבי בידיעה שהחולצות היקרות מפז שלי בטוחות בבית.
הערב נגמר בניקוי השטיח, השאלה של פותח סתימות מהשכנים והודעת SMS מאבא שלי שכותב לי מהחדר ליד: "אני לא מאמין שאתה פה בבית, אני מאושר".

בבוקר שישי קפצנו לעיר – ל-PEP STORE סוג של חנות בגדים מקומית, רכשתי כמה חולצות טי במחיר בדיחה. שרר מזג אוויר קריר גשום וטיפוסי לעונה זו בשנה בחצי הכדור הדרומי. המשכנו לפגישה קצרה עם QUEENI, השפית הראשית של מלון The Fountain בעיר ואישה מדהימה שעבדה בעבר במלון תחת ניהולו של אבי באחד מהמלונות בעיר לא רחוק מהמלון היום. Queeni ואני בקשר עד היום ומשתפים חוויות ונפגשים לארוחת ערב בכל פעם שאנחנו מגיעים לדרום אפריקה לביקור.

שישי בערב עבר בנעימים בארוחה עם חברים של אבי בוילה במעלה שכונת SEA POINT, עם נוף עוצר נשימה עד לנמל. אך כאשר את כל היופי הזה מקיפה גדר תיל חשמלית, מערכת אזעקה ואינטרקום, אני לא יודע אם זה שווה את זה. בכל מקרה האוכל והאנשים היו נחמדים וסה"כ ערב נחמד, לאחר מכך קפצנו לאזור TABLE VIEW רק כדי שלא יכניסו את אבא שלי לפאב-מועדון Cubanas כי הוא לבש מכנסי התעמלות, וזה לא בדיוק תואם את קוד הלבוש במקום. בסוף המשכנו לבירה בפאב חביב בהמשך הרחוב וחזרנו הבייתה.

התעוררתי כאשר אני מרגיש 8 ק"ג של גוש פרווה נוחת עליי ואת אבא שלי מחזיק את קיטזל החתול. היה זה חתול שמן שאימץ את אבי.
זה היה אחד הבקרים הכי טובים שהיו לי בזמן שהותי שם. נסענו משם לכל מיני סידורים ובין היתר הצטרפתי איתו ביחד למכון הכושר אליו הוא מנוי – Virgin Active Century City, העברנו שיעור חיטוב בטן ולאחר מכן פרשנו למלחחות ושם מצאתי את עצמי צופה בקליפ של ג'ורג' מייקל לצד עשרות נקניקיות כמה אופייני …. (מהרגע שחזרתי לישראל עד היום אני מנוי למכון כושר ולא פעם אני נזכר באימונים שלנו ביחד).
הימים עברו בצורה חלקה, בין סידורים, פגישות, קניות, מכון כושר וארוחות ערב מול הטלוויזיה.

יום שלישי לאחר ביקור עסקי אבא שלי אמר לי שהוא לא מרגיש טוב והוא חייב לקפוץ לראות את הרופא שלו. נסענו למרפאה שממוקמת בעיר בקומה 9 בבניין שמשמש גם כבית חולים, הרופא לא יכל לראות אותו בטענה שהוא עסוק ואמר לי שבמידה והוא לא מרגיש טוב הוא יכול לרדת למחלקת המיון וכך היה… מסתבר שהיה לו התקף לב או משהו בסגנון, עד היום אני לא יודע מה הסיבה המדוייקת לאשפוז הראשוני, וזה כבר לא רלוונטי כי התוצאה הסופית הייתה סופית לחלוטין.

אני מצאתי את עצמי חותם על מסמכים בזמן שאשפזו את אבא שלי, טלפון ראשון לדוד שלי שעדכן אותי שזה לא משהו לא רגיל וזה קורה מידי פעם… נסעתי לביתה של דודה שלי שגרה לא רחוק ממרכז העיר מהצד השני של ההר בשכונה השנייה היקרה ביותר באפריקה Camps bay, נשארתי שם עד הערב, התכתבתי עם אבא שלי שביקש ממני שאארגן לו מספר דברים כשאני מגיע למחרת.

יום רביעי – ביקור בבית החולים, הבאת ציוד, נפגשתי עם בחור מקומי בנוגע לעזרה בהתנדבות בסידור ספרייה בבית

ספר למיעוטי יכולת בעיר, התנדבות שאבא שלי הכיר מישהי שהכירה מישהו שחיפש עזרה. נפגשנו בבית הספר והוא דיבר איתי בנוגע למה הוא צריך, נפגשתי עם מנהל בית הספר, עזרתי להם לסדר את ה- WiFi שלא עבד ופרשתי לארוחת צהריים ולאחר מכן ביקור קצר בבית החולים וצילום של אבי שחשב שכל הנושא הוא בדיחה – אני כעסתי עליו מצד אחד אבל דאגתי מאוד מצד שני, אבי עדיין היה מאושפז במחלקת ICU – Intensive Care Unit, מחלקת טיפול נמרץ.

יום חמישי – ביקור נוסף בבית העבירו את אבי לאשפוז והוא כבר לא היה בסכנת חיים, אלא מאושפז לבדיקה ומעכב בלבד ונראה כי מצבו השתפר לאין שיעור.
אני רק זוכר שהצקתי לו בזמן שהוא שכב על המיטה, והוא אמר באפריקנס ובאנגלית – I will Klap you.
לצד משפחה נוספת שנכחה בחדר וצחקו מהסיטואציה.

יום שישי – ביקור נוסף, במהלך הביקור הוא ביקש שאסיע אותו הבייתה לקחת כמה דברים ולדאוג לשים אוכל לטוטו ודברים נוספים, במהלך ההמתנה למעלית סיפרתי לו כמה שאני כועס עליו על זה שהוא לוקח סטרואידים והורמונים ובנוסף מוריד אותם עם נקניקיות וביצים והכל במעטפת של אימוני כושר לפיתוח שרירים מוגזמים.
יותר מזה – אמרתי לו באופן ישיר שלא משתמע לשתי פנים שזה כבר מעבר לכעס אלא לאכזבה.

קפצנו ביחד לסופרמרקט, הוא קנה לי שוקולד בתקווה שזה אולי ישפר את מצב רוחי מה שרק עצבן אותי עוד יותר, בבית הוא התקלח ודאג לדברים נוספים, אכלנו ארוחת צהריים ביחד ומשם חזרנו לקראת אחה"צ לבית החולים – דקה לפני שהוא ירד הוא התקרב לקבל נשיקה פרידה, הוא לא קיבל, ולעולם לא.

שבת בבוקר נפגשתי עם אלון מכר מישראל שגר אז תקופה בקייפאטון, נסענו לאחד הקניונים הגדולים באזור ואכלנו ארוחת בוקר בבית קפה. תוך כדי שיחת טלפון למוריה והקדמת הטיסה חזרה ארצה – כל החוויה הכללית של בית החולים הייתה לי יותר מידי ופשוט רציתי לחזור הבייתה, לאחר דין ודברים של מוריה עם חברת התעופה הטיסה שלי הוקדמה לשבועיים לאחר מכן. שמח על ההישג משם המשכתי לחנות דיסקים, קניתי כמה משחקים לאקס בוקס ובדרך לרכב קיבלתי טלפון מדודה שלי להגיע לבית החולים. אלון הוריד אותי בדרך בבית הספקתי להתבדח איתו ולהגיד לו "רק שאבא שלי לא ימות" שנינו צחקנו והמשכנו לדרכנו…

לקחתי את הרכב של אבי, והגעתי בתזמון מושלם ביחד עם קרול (דודה שלי) וניל בעלה לבית החולים הממוקם כ-10 דקות נסיעה בלבד. כשהגענו למחלקת טיפול נמרץ עדכנו אותנו כי לקלייב היה התקף לב חמור במהלך הלילה וכרגע מצבו לא טוב והרופא מודאג מאוד, הוא מונשם ומקבל תרופות למניעת קרישת דם, או כל דבר אחר … השעה הייתה 13:10 ביום שבת 6.10.13 נכנסתי וראיתי אותו מחובר למיליון ואחת מכשירים, הספיקו לי 2.5 שניות לראות את זה וחזרתי למסדרון לא לפני שהתפרקתי בזרועותיה של קרול.

13:20 האחות הגיעה ואמרה שהיא מאוד מצטערת, קלייב וולטר מוסיקנט נפטר – אני כמעט אמרתי לה שתבדוק שוב.

הראשון שהגיע לאחר מכן לבית החולים היה ג'ונתן – דוד שלי, את ג'ונתן לא ראיתי במשך כמה שנים והמפגש היה מרגש מאוד, לאחר מכן אני רק זוכר שרציתי למצוא שירותים כדי להיות דקה – שתיים לבד.
לאחר מכן – JC בן הזוג של אבי, המפגש היה קשה מאוד ובשלב הזה קרול פסיכולוגית בהכשרתה אמרה לבנה ג'ייסון לקחת אותי לאסוף את הדברים שלי מהבית ולעבור אליהם להמשך השהייה שלי בדרום אפריקה.
הצעדים שלה ללא ספק הצילו לי את החיים ורק בעזרתה הצלחתי לשרוד את אותם ימים נוראיים.

הכל היה סוריאליסטי מאוד, התנועה עברה חלק לא דיברנו הרבה במהלך הדרך, הגעתי לביתו של אבי ודבר ראשון שהוצאתי מהבית היה בקבוק מים מזכוכית שחמדתי עוד מהרגע שנחתתי בביתו ותמונה של אבי רוקד במסיבה מימים טובים יותר, לאחר מכן ארזתי את הדברים שלי ובמטבח התפרקתי שוב, לבד בבית בזמן שג'ייסון המתין ברכב, באותו הרגע הדבר היחיד מעבר לתחושת הכאב הנוראית הייתה שלא נעים לי שאני מעכב את ג'ייסון באוטו.

הגענו חזרה לCAMPS BAY – הנוף של השקיעה היה מדהים, שני הכלבים החמודים של המשפחה, חדר טלויזיה עם אקס בוקס, אוכל, עדכון סטטוס בפייסבוק, שיחות טלפון לארץ וסקייפ קבוע לפני השינה עם מוריה היו למנת חלקי במהלך היום.
ההלוויה נדחתה ליום שני על מנת לאפשר לבת דודה של אבי (שלי ובעלה אלן) להגיע מירושלים בטיסת אל על הראשונה הזמינה ליוהנסבורג ומשם ישר לקייפטאון.
ניל יהודי שומר שבת ובכיר בקהילה בקייפטאון קרא לי ושאל אותי האם אני מעדיף שתהיה שבעה במשך שבוע או גרסה מקוצרת של יומיים – העדפתי כמובן יומיים.

ביום שני – יום הלוויה נפתח כמו בכל יום – תה רייבוש אדום בבוקר עם צנים או משהו קל לאכול, משם נסענו לבית הקברות Pinelands jewish cemetery  אם יש בית קברות שווה לקבר בו – אז שם. הנסיעה עברה חלק עם חולצה לבנה מכופתרת שסופקה לי מבעוד מועד על ידי ניל, ניסיון כושל שלי להמנע מקריאת קדיש נתקל בהטלת ווטו מצד קרול – שטענה, בצדק שזה מה שקלייב היה רוצה וזה מה שצריך לעשות, היא צדקה.

 

המזג אוויר היה מושלם, יום שמשי לאחר מספר ימים אפורים, לא קר לא חם והנוף מדהים – ישירות להר שולחן, נכנסו לחדר ונאמר לי שקלייב ייקבר בארון (בליבי שמחתי שלא אצטרך לראות את התכריך הארור שקוברים איתו בארץ), נשאלתי אם אני יודע עברית – עניתי שקצת.. סופק לי ספרון תפילה ויצאנו לדרך, הלכנו כ-200 מטרים עם הארון על סוג של עגלת מתכת, מזג אוויר מדהים כבר אמרתי?
לצידי ג'ונתן דוחף מצד שמאל, ולימני קרובת משפחה נוספת מחזיקה את ידי, JC הגיע ביחד עם אחותו, גרי דוד שלי שהגיע בטיסה מיוהנסבורג, אנשים נוספים שלא הכרתי ו- QUEENI כמובן הגיעה ביחד עם עובדים שעבדו עם אבי וקרובי משפחה נוספים. את ההורים שלי העדפתי שלא להכניס לסיפור ולגרור אותם עד לדרום אפריקה – מה גם שהעדפתי לנסות ולהשאיר את האבל בתחומי קייפטאון.

קריאת קדיש נוראית, גריפה של קצת חול על הקבר והליכה הצידה – ג'ונתן ספד לאבי – אני לא יכולתי לדבר מלבד להגיד תודה לכל האנשים שאיחלו לי חיים ארוכים "wishing you long life", מרוב הברכות אני כבר החלתי לדאוג שאני לא אאריך יותר מידי חיים.
לאחר מכן המשכנו חזרה ל CAMPS BAY, לקריאת קדיש, אכילת בייגלה וביצה קשה וכל מה שאמרו לי עשיתי – אם היו אומרים לי להוריד שוט של ערק ולשים נעל הראש בטענה שזה מנהג יהודי בלוויות – הייתי עושה את זה.
כל אותה העת אנשים שלא הכרתי אמרו לי שהם שמעו שאני הולך להתחתן שנה הבאה, קרובי משפחה שגרים 9 שעות נסיעה מקייפטאון טענו אף הם את עניין החתונה (!), כששאלתי מי אמר להם דבר שכזה – הם אמרו שקלייב, בלב אמרתי שאם הוא היה בחיים – הייתי הורג אותו, ואיך הוא ידע מהיכרות שלו עם מוריה במשך כמה שעות ספורות כ-7 חודשים לפני כן בעת ביקורו בארץ.

בערב – הלכנו לאחת המסעדות הטובות ביותר לבשר בדרום אפריקה Husser Grill Bar – Camps bay ביחד עם שלי ואלן שהגיעו מירושלים, שני הדודים שלי ג'ונתן וגרי – שאת גרי ראיתי רק יום לפני כשאספנו אותו מנמל התעופה בפעם הראשונה – הקשר איתו היה רופף יותר מכיוון שהוא גר ביוהנסבורג ופחות נפגש עם המשפחה.
המסעדה הייתה מעולה – הרמנו לחיים ולזכרו של קלייב, אני אכלתי חזה עוף ברוטב שוקולד מריר מדהים וקינוחים מעולים.
סוריאליזם במיטבו.
לאחר מכן חזרתי לדירה לסקייפ למוריה.

הימים עברו – נפגשנו מספר פעמים ביחד עם JC וג'ונתן לצהריים וקפה.
באחת הפגישות שלי עם ג'ונתן שאלתי אותו מדוע קלייב נכנס כל הזמן לבית החולים, אז הוא כמובן טען שאורח החיים שלו שכלל לא מעט מסיבות מתודלקות עם חומרים נרקוטים של קהילת הגייז בדרום אפריקה ביחד עם סטרואידים, הורמונים וכמובן שהעובדה שהיותו HIV+ לא תרמה לכל המצב…
רגע מה ?! – עצרתי אותו, אף אחד לא אמר לי את הפרט השולי הזה, הוא היה בשוק אבל הרבה פחות ממני ולי זה לקח איזה חצי שעה לעכל את זה.
העובדה הזו הסבירה הרבה סיטואציות של דלקת ריאות לעיתים תכופות, התקררות, התאשפזויות ומצב בריאותי רופף… למרות שJC – שרק עישן ושתה קצה ברנדי וקולה היה במצב בריאותי טוב בהרבה מקלייב מכיוון שהיה במשטר קפדני קשוח לגבי הקוקטייל היומי שלו, מה שאינני יכול להיות בטוח לגבי קלייב, או כל אחד שלוקח אקסטזי או שתיים במסיבה ומן הסתם לא יידאג לגבי איזה קוקטייל יומי כאשר הוא מרחף עם רמות סרטונין ודופמין בשמיים.

קלייב בשלב הזה היה עמוק באדמה, הארון עדיין החזיק מעמד וטרם התחיל את תהליך הריקבון שלו,
התמונה שלו ביחד עם בקבוק המים מזכוכית, מספר בלייזרים שחורים בסטייל ותג השם שלו עוד מהזמן שניהל את אחד המלונות בעיר היו ארוזים במזוודה.
אני עליתי למטוס חזרה לישראל אחרי פרידה מכולם וזו הפעם היחידה ששמחתי לנחות בישראל ולראות את מוריה.

אחרית הדברים:

גרי – דוד שלי נפטר כחודשיים לאחר מות קלייב, ככה שהיום ג'ונתן הוא הדוד היחיד שלי מצד קלייב.
טוטו – סיימה את חייה לאחר חיים מאושרים במשך 17 שנים לאחר שאיבדה את ראייתה ושמיעתה, נפלה לבריכה ומשם כבר הוחלט לסיים את חייה בכבוד.
JC – שמרנו על קשר טוב ודיברנו לפחות פעם בחודר בטלפון לפחות חצי שעה, נפטר כשנתיים לאחר מכן, כתוצאה מסיבוך רפואי כזה או אחר ועצב רב.
קיטזל החתול – כיום מתגורר עם לורינדה אחותו של JC והוא שמן מתמיד.

אני בקשר מדהים עם המשפחה שלי, שלי, אלן, מנדי והמשפחה בקיבוץ מעגן מיכאל, דרום אפריקה והשפית שעבדה עם אבא שלי – QUEENI.

כיום אני נשוי למוריה ויש לנו חתולה מדהימה חולת אסטמה בשם לולי , השלמתי את הנבואה של קלייב באיחור קל, שמו נרשם על גבי ההזמנה לחתונה בעברית ובאנגלית.

ביקרנו בדרום אפריקה פעמיים מאז אותה חופשה מקוללת וכל פעם בנסיבה משמחת בפעם הראשונה בטיול של שלושה שבועות ופעם השנייה לטובת חתונה יהודית (יהודית מידי, אבל זה היה תירוץ מעולה להגיע שוב לעיר שאני כל כך אוהב).

עזבתי את FRITZ מקום העבודה הראשון לאחר סיום התואר ועבודתי כסלקטור לטובת UPS, אני אוהב את מה שאני עושה עם האנשים שאני עובד איתם.
כנראה שאתחיל ללמוד משפטים תואר שני במכללה למנהל.
הולך מכון כושר כבר כמעט 3 שנים אבל עם דגש על אירובי ופחות משקולות, סטרואידים והורמונים.
אני ומוריה חוסכים כסף לטיול של חודש לארה"ב שייקרה רק בעוד שנה וחצי – ובנתיים בשביל להחזיק את הראש מעל המים קבענו לנו חופשה קצרה בעיר הקודש – אמסטרדם במרץ ל-5 ימים קצרים.

ולא, לא התנזרתי במשך שנה, התקלחתי כל יום, לא ישבתי שבעה ולא התפללתי לעילוי נשמתו של אבי.
אני מקווה שהוא ו JC ממשיכים לריב ולעשות חיים איפשהו אם יש משהו כזה בכלל.
אני מסתכל קדימה וממשיך הלאה ביחד עם מוריה לולי המשפחה והחברים.